פסק-דין בתיק עע"ם 4415/04

הנשיא א' ברק:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת ש' גדות) מיום 4.3.04 בעת"מ 1285/03, אשר קיבל, באופן חלקי, את עתירת המערערים ליתן למערערת 3 אשרת שהייה ורישיון לישיבת קבע.

1.        המערערים 1-2 הנם אח ואחות, אזרחים ישראליים, אשר עלו לישראל מרוסיה בשנת 1999 בזכות היותם בנים של יהודי. אזרחותם נקנתה מכוח שבות. המערערת 3 (להלן - המערערת) הנה אמם. היא אינה יהודיה, גרושה מבעלה היהודי, ואינה זכאית למעמד עולה. המערערת התגרשה (ביום 6.7.82) מבעלה היהודי, ועד לעלייתם של ילדיה ארצה, גידלה אותם לבדה ברוסיה.

2.        בשנת 2001, כשהיא כבר בישראל, חלתה בתה של המערערת במחלת הסרטן ונזקקה לטיפולים בבית החולים, לרבות הקרנות וטיפולים כימיים. אחר התפרצות המחלה, ביקשה המערערת לבוא לישראל לסעוד את בתה החולה. ניתנה לה אשרת תייר מסוג ב/2. עם קבלת האשרה, התפטרה המערערת מעבודתה, מכרה את דירתה על תכולתה כדי לממן את עלות הנסיעה, והגיעה ארצה. אשרת הביקור שניתנה לה הוארכה מעת לעת, בהתחשב במצב הבריאותי של בתה. מספר חודשים לאחר הגעת המערערת לישראל, השתפר מצבה של הבת, והיא אף חזרה לעבודתה. למרות השיפור הגישה המערערת בקשות נוספות להארכת תוקף האשרה, מטעמים הומניטריים. בקשותיה נדחו על-ידי המשיבים, בנימוק שאין עוד צורך בשהיית המערערת לצד בתה, שכן זו החלימה ואינה זקוקה עוד לטיפולה. נאמר למערערת שעליה לעזוב את הארץ ולאחר תקופה תוכל לחזור במעמד תיירת בלבד. המערערים חזרו ופנו למשיב מס' 2, והסבירו לו כי אין למערערת לאן לחזור, שכן מכרה את דירתה והתפטרה מעבודתה. אף פניות אלה לא הועילו. על כן, הגישו הם (ביום 26.5.03) עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בבקשה ליתן למערערת מעמד בישראל, בין אם רישיון לישיבת קבע, ובין אשרת ארעי מסוג א/5.

3.        במסגרת הדיון בבית המשפט המחוזי, התאפשר למערערים לפנות לוועדת החריגים (הוועדה בין-משרדית) כדי שזו תשקול מתן אשרה למערערת על בסיס הומניטרי. ביום 27.1.04 נתנה ועדת החריגים החלטה כדלקמן:

"הבקשה למתן מעמד לא מאושרת, לאור מצבה הבריאותי הנוכחי של הבת תוכל להיכנס בעתיד כתיירת".

לאור תוכנה של החלטת הוועדה, חודש הדיון בעתירה.

4.        בית המשפט המחוזי קיבל (ביום 4.4.03), באופן חלקי, את העתירה, וקבע, שלמערערת יותר לשהות בישראל משך שנה נוספת, בסיומה יהיה עליה לעזוב את הארץ. נפסק, כי ביסוד החלטתו עומדים טעמים הומניטריים, שעיקרם השלמת הטיפול בבת המבריאה. הגעת המערערת לישראל לא נבעה מהחלטתה להתיישב בארץ, אלא ממחלתה הקשה של בתה. אלמלא מחלת הבת סביר להניח כי המערערת לא הייתה מגיעה לישראל כלל. היא חיה ועבדה ברוסיה, כשבבעלותה דירת מגורים. כן צוין כי מצבה הבריאותי של הבת עלול להידרדר בעתיד. בנסיבות אלה סבר בית המשפט המחוזי שראוי היה לאפשר למערערת לשהות בישראל תקופת מה נוספת. על פסק דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

5.        המערערים צמצמו את טענותיהם בערעור זה למישור ההומניטרי בלבד. לטענתם, מדובר במקרה ייחודי העונה לכל התנאים של מקרה הומניטרי. כך, המערערת עקרה עצמה משגרת חייה ברוסיה, מכרה את דירתה במחיר הפסד והתפטרה מעבודתה, מבלי לקבל זכויות פנסיוניות והטבות סוציאליות אחרות. המערערת, אישה בשנות ה-50 לחייה, תתקשה למצוא עבודה ולחזור לשגרת חייה, אם בכלל, היה ותצטווה לעזוב את הארץ. לדבריהם, הארכת אשרת המערערת לשנה נוספת אין בה כדי לפתור את בעייתה, שכן ממילא תצטרך המערערת בתום שנה זו לחזור לרוסיה, ולהתחיל את חייה מחדש.

6.        בדיון הראשון בערעור (ביום 9.12.04) המלצנו למשיבים לשקול הענקת אשרת כניסה מסוג א/5 למערערת. אחר שקילת הדבר, הודיעו המשיבים כי הם עומדים על החלטתם שלא להעניק למערערת מעמד בישראל. לשיטתם, אין פגם במדיניות אותה הם נוקטים, לפיה אין להעניק אשרות ישיבה לזרים, אלא במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים. לדבריהם, המערערת אינה עונה על אף לא אחת מן הנסיבות ההומניטריות המיוחדות אשר בהתקיימן נשקל מתן מעמד לזר שאינו ממלא אחר הקריטריונים הקבועים בחוק. כך, בתה של המערערת החלימה ממחלת הסרטן, חזרה לעבודתה, ואינה זקוקה עוד לטיפול מצד המערערת. המשיבים מדגישים שככל שיחול שינוי בנסיבות, פתוחה הדרך בפני המערערת לפנות בבקשה חדשה, שתישקל לגופה, ובכל מקרה הם מתחייבים למדיניות מקילה מצדם במתן אשרות תייר למערערת עת תבוא לבקר את משפחה בישראל, בהתאם לצרכים המשתנים.

7.        בדיון המשך שקיימנו (ביום 20.4.05) ביקשנו להביא את עניינה של המערערת בפני שר הפנים. כן ניתן צו ביניים המונע את הרחקת המערערת מישראל עד למתן פסק-דין בערעור. בהודעה (מיום 26.5.05) מסרו המשיבים כי שר הפנים החליט ליתן למערערת אשרת שהיה מסוג ב/1 (המאפשרת עבודה), למשך שנה, שלאחריה תהא רשאית לפנות בבקשה לקבלת מעמד של תושב ארעי. משכך, המשיבים סבורים כי עניינו של הערעור מוצה ודינו להימחק. המערערים (בתגובה מיום 14.6.05), מתנגדים להצעת המשיבים. לטענתם, הסעד העיקרי המבוקש הוא מתן מעמד קבוע למערערת, ועל כן, הארכת היתר השהייה שלה בשנה אחת, כאשר לאחריה אין כל התחייבות מצד המשיבים כי יותר לה להישאר בארץ, אין בה כדי להועיל למערערת כלל. בקשתם, אפוא, היא להסדיר את מעמדה של המערערת באופן קבוע, ולא לטווח הקצר בלבד.

8.        לאחר עיון בחומר שלפני, ונוכח ההודעה המשלימה מטעם המשיבים, באתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. אמת, בקשת המערערת לקבלת אשרת שהייה ארעית לא נתקבלה לעת הזו. ברם, בקשה זו גם לא נדחתה. שר הפנים שקל בדבר והחליט ליתן למערערת אשרת שהייה מסוג ב/1, אשר מאפשרת לה לעבוד, ותאפשר את הישארותה בישראל למשך שנה נוספת. בתום תקופה זו, תהא המערערת רשאית לפנות בבקשה למתן אשרת שהייה ארעית מסוג א/5. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטה זו. ברי כי אם המערערת תגיש בקשה לאשרת שהייה, ישקלוה הגורמים המוסמכים על בסיס הנסיבות באותה עת בלב פתוח ובנפש חפצה. היה ובקשת המערערת תידחה, שמורה לה הזכות לשוב ולפנות לערכאות, בהתאם לסדרי הדין. כמו כן, אין בדחיית הערעור כאן משום דחיית טענה מטענותיה המשפטיות, וכל טענותיה נשמרות לה.

           סיכומו של דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

                                                                                      ה נ ש י א

השופט א' גרוניס:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.